יומני מסע

שייט בים היוני הדרומי - ספטמבר 2014

מאת דני שוורץ

ספטמבר 2014



שייט בים היוני הדרומי - ספטמבר 2014

התבוננתי בחרדה בקו המים הרגוע מתחת למלון הנאה של וונאקי ((Vonaki , וחיפשתי לכל אורך החוף את גדרות התיל והשערים הנעולים, או לפחות את עמודי ברזל הזווית הקשורים ביניהם בסרט פלסטיק אדום לבן – לשווא.

מצפון למרינה השתרע לו חוף רחצה משובץ בשמשיות וכסאות נוח. הקשבתי בתשומת לב על מנת לשמוע את הוראות המציל הכועס על הגברת עם גלגל המים שחרגה מתחום הרחצה שממול לכיסאות, ולא שמעתי כלום. התקרבתי עוד קצת לרציף בחשש, ועדיין איש לא עצר אותי ולא כעס עלי.

בסדר, בסדר - אני יודע שהקורא הממוצע מגחך כעת ושואל את עצמו – מה, הוא לא היה אף פעם ביוון ?  ובכן הייתי גם הייתי. ויוון היא נפלאה כל כך ושונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

במהותה מארצנו הלחוצה בייחוד בנושא חופש הפרט מול הטבע, עד כי בכל פעם שאני מגיע לשם, העניין מכה בך מתחת לחגורה ומחייב אותך לעשות השוואות, גם אם הן אינן הוגנות תמיד.

ולעצם ההפלגה:

לטעמי, את יוון צריך לנשום לאט לאט, בקצב שלה. לא הייתי רוצה לנחות באתונה, לקחת תחבורה למרינה ומיד לעלות ליאכטה. המעבר חד מדי ועלול לגרום לעוויתות בלתי רצוניות של הנאה צרופה באזורי הנוירונים החופשיים במוח. לכן החלטתי עבור כל הנלווים אליי – אשת חיקי הנצחית ושלשת ילדיי הנפלאים, שנבלה 3 ימים לפני ההפלגה ויומיים אחריה בטיולים יבשתיים רגועים לאורך החופים. כך ראיתי בדמיוני. כמובן שבדמיונו של הצעיר בחבורה ( בן 23 ) שסיים שרות צבאי עתיר אדרנלין, הדברים נראו אחרת לחלוטין, ושעתיים אחרי שעזבנו את נמל התעופה והגענו לתעלת קורינתוס, נזכרתי בשוני שבינינו, וניסיתי להסתיר בכובעי את הפיגום הקטן שמתחת לגשר קורינתוס ואת הכתובת המרוחה על קיר הבוטקה הצמוד : "BUNJI  JUMPS" . לא עזר שום דבר. הילד קפץ כשרגליו קשורות בגומייה מגובה 100 מ' לכיוון קו המים הדקיק שמתחת, בעוד הוריו תוהים בינם לבין עצמם האם לא היה בטוח יותר בעזה...

אחר כך כבר הכל נראה יותר רגוע. כלומר רק עד הרגע שהחליט שהוא חייב לטפס על התורן ( ולא הייתה רתמת הצלה )...

בילינו 3 ימים נפלאים בחצי האי פלופונז ושרכנו את דרכנו לאט לכיוון וונאקי . הדרך הארוכה איפשרה לנו להתייוון בצורה מתונה ונכונה.

ג'קי הנחתה אותנו מראש (כתמיד ב"תשוט") מה להביא, על מה כדאי להקפיד, היכן כדאי לבקר, וכל מידע נוסף שהועיל לנו להפליא. הקפדנו בתדריך לרשום את הנקודות שהעלתה ושמאד סייעו לנו ביומיים הראשונים. משב רוח פתאומי שהעיף לנו את הדפים איפשר גם לדגים להתעדכן היכן יש מסעדה משובחת למאכלי ים, ולהתרחק ממנה במידת האפשר ...

היאכטה שלנו, MOORINGS 43.3 רחבה, נדיבה, מצויידת בזוג מפרשים נפלא, ומתמרנת היטב במרינות העמוסות של הים היוני בסוף הקיץ. בחרנו לתכנן רק את מקום הלילה הראשון, ואת שאר הלילות והימים החלטנו להשאיר להחלטות אד הוק.

לאחר תהליך קבלת היאכטה ותדרוך קצר של הצוות, ( תדרוך ארוך ממילא אינו יעיל במקרה זה מכיוון שכולנו משתוקקים לעזוב את ההמולה של וונאקי ולצאת לים ) נשארו שתי נקודות פתוחות :
1. אין מנוע לדינגי ו- 2. איך מפעילים את הטלוויזיה ( ! ) בסלון?

המנוע לדינגי הגיע, והבנו שלטלוויזיה דרוש מתח חוף. לא הדלקנו אותה במהלך כל ההפלגה ...

כאן יש לציין ששמעתי לעצת חבר ושכרתי מכשיר קטן ("WEBBING ") ששימש כשרת לאורך ההפלגה ואיפשר תקשורת אינטרנט WI FI לאורך כל ההפלגה. ואם לי מספיק להתעדכן בתחזית מזג אוויר יומית , הרי שלדור הצעיר התאפשר להיות מחוברים למסך הסלולרי האישי של כל אחד בלי לחסל את תקציב הארוחות.

פתחנו את כל תאי האחסון והוצאנו 5 זוגות סנפירים, 5 מסכות + שנורקלים. בנוסף ל-5 מערכות שסחבנו איתנו מהארץ, יכולנו לפתוח קורס צלילה... ולכן, במידה ותפליגו עם סנסייל, אנא ודאו מראש אם יש בסירה ציוד וכדאי אפילו להרים טלפון מספר ימים קודם. זה עדיף על לסחוב במטוס וברכב השכור ציוד כבד ומיותר. גם מגבות גדולות היו ברמה של בית מלון טוב.

ברגע שיכולנו, יצאנו מהמרינה.

כלומר, היאכטה יצאה והסקיפר עדיין על המזח... היות וצורת העגינה במרינה היתה ללא עוגן או lazy line , ושורת היאכטות הצמודות היו מרותקות זו לזו בחבלי בלם, לא ראיתי בעיה בלרדת למזח בעצמי ולשחרר קודם את חבלי הירכתיים. הבעיה שלא ראיתי, כמובן, התרחקה ממני יחד עם כל שורת היאכטות ...רצתי אל היאכטה השכנה ועברתי אל שלנו. טוב, קצת הגזמתי כי היאכטה התרחקה רק חצי מטר, אבל המקרה גרם לי להתאפס מיד ולזכור לא לעשות יותר שטויות.

יצאנו לעבר האי מגניסי. הפלוטר נמצא למעלה ויש לו אפשרות להסתובב לכיוון הגה ימין או שמאל, כך שהיה לנו נוח מאד גם באזורים בעייתיים. אחרי 50 דקות זרקנו עוגן במפרץ abelike נקשרנו בחבל ירכתיים לסלע מאחור, התרווחנו על הספסלים גם כן לאחור, והתבוננו בשקיעה, במי הטורקיז השלווים המתכהים, וניסינו להזכר היכן היינו לפני שלשה ימים – ומה מנע בעדנו בעצם להיוולד פה - ללא הצלחה. זה היה השלב בו הנוירונים במוח מתחילים להתרחק זה מזה, והקשרים החשמליים ביניהם אורכים הרבה יותר זמן.

למחרת בבוקר, יורדים עם הדינגי לחוף ומטיילים לעיירה וואטי לארוחת בוקר על שפת המרינה. שמחנו שלא ניכנסנו למארינה אתמול, כי למרות סוף הקיץ, היה צפוף בפנים. אנו מעדיפים את ההרפתקה של עגינה בחוץ וירידה עם דינגי על הנוחיות של העגינה במרינה צפופה. לא אמליץ על מסעדה זו או אחרת כי בעינינו כולן נפלאות ולא נפלנו בשום מסעדה או בית קפה במשך כל התקופה.

הטיול הרגלי לעיירה וואטי היה הנאה צרופה. רק בצהריים שמנו פנינו לואסיליקי שנמצאת בדרום לפקדה. הצוות תורגל בהרמת מפרשים בהצלחה רבה. כשרמת האדרנלין החלה לרדת אצל הצעיר שבחבורה, החל לנדנד לאביו (אני) שהוא רוצה לטפס על התורן, כחיקוי לסגן דן מ"פורסט גאמפ". היות ולא היתה ריתמה, אילתרתי כזו מחבל בעל 4 לולאות קשורות בקשרי הצלה, ריפדנו את הישבן בכריות, הורדנו מפרשים ניתקתי את המעלן הראשי מהמפרש ורתמתי לבחור. חיקוי המונולוג של סגן דן מ"פורסט גאמפ" בראש התורן, גרם לנו להוסיף הרבה פיפי למים הצלולים ...

לקינוח, היה חיקוי מושלם של ריצתו המגושמת של תום הנקס על הסיפון והקפיצה למים בראותו את סגן דן על המזח תוך כדי נטישת הסירה. זמן רב עוד התפקעתי מצחוק כאשר בזיכרוני קפיצתו הגרוטסקית.

על צידו הדרום מערבי של האי מגאניסי (Meganisi),  מצאנו את מערת פאפניקוליס, אליה ניתן להיכנס עם הדינגי או בשחיה או בצלילה. העגינה אינה אפשרית בשל העומק הרב, ולכן היה צריך להשאיר תורן על הסירה לשמור על מיקומה.

היות ובואסיליקי היה מקום רב, נכנסנו למרינה. אין מתח חוף, ויש מים ממתקן אוטומטי שמעניק 15 ליטר תמורת 2 יורו. אין טענות. טיילנו בעיירה הקטנה בהנאה ולעת ארוחת ערב בחרנו במסעדה על המזח. לא שכרנו קטנועים, לא יצאנו לטיול ביבשה ומידי עזבנו את היאכטה מיהרנו לשוב תמיד לים לשחיה, צלילה או שיט.

למחרת בצהריים הפלגה לפריקס או כפי שרותם כינתה "freak ass"... כדי להנות ממולדתו של אודיסאוס באי איתקה. היו לי המון תכניות משולבות בסיורי מיתולוגיה והיסטוריה יוונית, אולם נראה לי שאצטרך לצאת לבדי על מנת לממשן, מכיוון שתכניות שאר הצוות היו שונות : לשנות את צבע העור, לנגן בגיטרה על הסיפון, לשתות אוזו, מיתוס ( נוזלי – לא רוחני...) ולתת מנוחה למוח הדואב. די מהר הבנתי שהצדק עימם.

ויתרתי על תכניותי. בדרך לפריקס עלתה הרוח ובכניסה למרינה כבר נשבה בעוצמה של 15-20 קשר. הגענו קצת לפני אחרים ולכן היה מקום רב ונכנסנו פנימה. גם במרינה לא היתה הגנה רבה מן הרוח ונעזרנו בדינגי של צוות מקומי על מנת להצמיד את הירכתיים לדופן הרציף. היות ועגנו long side והמרינה החלה להתמלא, הגיעה יאכטה עם זוג אנגלי מבוגר שביקש להיקשר אלינו. כמובן שהסכמנו, אולם תוך כדי נסיונותינו להעביר במהירות את הדינגי מן הדופן החיצונית לאחור, ראיתי לחרדתי שהאנגלי לא ממתין אלא מתקרב במהירות רבה. כשעצר, מאוחר מידי, פגע העוגן שלו בדופן היאכטה שלנו ופצע אותה. לא נפער חור אולם נגרם נזק והתגלתה שכבת הפיברגלס שמתחת לצבע ולשכבות האטימה. הצוות המקומי עם הדינגי היה עד לכל המתרחש ומיהרו לרדוף אחרי האנגלי המתרחק וביקשו ממנו בתקיפות להגיע אלינו ולקחת אחריות, וכך היה. למרות היותנו רתוקים לרציף, התנדנדנו קשות במהלך הלילה מכיוון שהרוח החזקה נשבה רוב הזמן בניצב ליאכטה. גם עיירה זו קטנה ומקסימה. התחלנו להבין שעבור טיול כזה מן הראוי להקדיש זמן רב הרבה יותר .

למי יש ? 

השתמשנו בקשרים שנוצרו עם הצוות המקומי ושאלנו מה המקום בו היו משאירים את ליבם. התשובה גרמה לנו לשים פעמינו לכיוון פיסקארדו. זו מרינה בקצה מפרץ נהדר שבצפון קפלוניה. שוב, הדרך נפלאה - מפרשים, חכה קשורה בירכתיים ( סתם, מקולקלת לגמרי – הראיה : שום דג לא התפתה ...) שירי ים, בירה מקומית קרה ומבטים תוהים לעבר ההרים והאיים הירוקים שמסביב לים הכחול. ואם מישהו טוען שמתוך עשרת קבין היופי שירדו לעולם נשאר משהו מחוץ לים היוני, טעות גמורה בידו. פיסקארדו מילאה אחר ציפיותינו עד כי נשארנו בה שני לילות. שוב, לא נקשרנו במרינה מכיוון שהירכתיים שם נמצאות 3 מטרים מן הקהל שיושב במסעדה או מטייל להנאתו על הרציף ומקשקש באנגלית בעלת היגוי לונדוני כבד. בחרנו בדופן הצפון מזרחית של המפרץ מנגד למרינה. התרגולת – עוגן, שליחת דינגי או שחיין עם חבל ארוך לסלעים, רצוי בהצלבה, ומתיחת העוגן היתה לנו כבר לשיגרה. מי שרוצה צוות מיומן להפלגה שלו – אביב רותם ועופר מוכנים להקריב עצמם...

העברנו יומיים נפלאים של שחיה, צלילה, טיול רגלי לעבר המגדלור העתיק שמיד מבהיר לך כי אינך יורד הים הראשון, וכל מה שאתה חושב שאתה יודע – ידעו כבר הרבה לפניך ובלי ג'י פי אס ובלי חשמל ובלי מדחף ובלי רשת קשר – עץ, בד, ואבוקה קטנה בצוהר שפונה בזווית נכונה לים.

כאן יש מקום להזהיר – בימים שלישי ורביעי יוצאות פלוטילות של הים היוני מן המועדונים הרבים שיש באיים, ואם חשבת שאתה עוגן לבד במקום נפלא, אל תחשוב כך בימי שלישי ורביעי. הפלוטילות המקומיות מונות גם עשר יאכטות ומפליגות יחד, עוגנות יחד אוכלים יחד ועוד כמה דברים לא ברורים יחד...אז השתדלו בימים שלישי ורביעי להפליג לאנגליה, כי אז כנראה האנגלים כולם ביוון.

מאחר שהצפיפות היתה לנו לזרא ולמרות שנקשרנו נפשית לכל קהילת הדגים של פיסקארדו, הרמנו עוגן. כאן יש לציין כי תמיד - תמיד, במקום צפוף, שווה לבדוק מי הטיל עוגן אחרינו והאם לא הצליב אותו מעל שלנו. כמובן שהשכנים ( האנגלים ...) דאגו שהשרשרת שלהם תעבור מעל שלנו. ביקשנו מהם בנימוס שבמידה וירצו לצאת אחרינו, נרצה שירימו את עוגנם לפנינו, וכך היה.

שמנו פעמינו לעבר האי אתוקוס. מבחינתי זה היה המקום בו תכננתי לטעת את ליבי ולהשקותו למשך זמן רב. זהו אי קטן במרכז הים היוני, לא מיושב, עם מפרץ הנקרא :"one house bay  " ... המפרץ בעל קרקע חולית ומוכן לעגינה היטב. הקפנו את האי אט אט, הגענו למפרץ ולשמחתנו היו בו רק 2-3 יאכטות נוספות. זרקנו עוגן ושחינו לבית שהוא בעצם כנסיה קטנה. אמנם היתה סגורה, אבל היות ובמילא לא התכוונו להתפלל, הלכנו לבית הסמוך שנראה כי הוא בית הכומר. גם הוא היה סגור ומסוגר. נלחצנו : כל כך רצינו להתוודות על חטאינו המרובים, וכעת מה עושים ? חזרנו לכנסיה וצלצלנו בפעמון התלוי מעליה, דבר שעודד במעט את רוחנו ...

השמש החלה לנטות ואנו אספנו את הצוות כדי להגיע להחלטה מה עושים.

דעת המיעוט ( שרהל'ה ואני ) הייתה כי עלינו להשאר, לרדת לחוף לקומזיץ, שירים עם גיטרה, מנגל קטן שהכינונו מראש ותחושה של רובינזון קרוזו + רומנטיקה למשך הלילה. הרוב לעומת זאת, אביב רותם ועופר שהביאו לידי ביטוי את פער הדורות העדיפו את המרינה של קאלאמוס, עם הטברנות הסופלאקי והאוזו. בלב כבד הרמנו עוגן כשאני נוסע עם הגב לכיוון החרטום ומתבונן בדמעות באי המתרחק לאיטו.

יש לציין כי היות ואינטרנט היה זמין כל הזמן, קל היה להתעדכן בתחזית יומית, כיווני ומהירות הרוחות. יש להדגיש כי בכל משך השבוע, התחזית היתה לרוחות של עד 10 קשרים, ורוב הזמן עוד פחות, ולכן איש לא צפה את מה שהמתין לנו. שמנו פעמינו צפון מזרחה לעבר המיצר המפריד בין האי קאלאמוס והאי קאסטוס, כשהמרינה של העיירה קאלאמוס מטרתנו. הערב ירד לאיטו, והיתה שעת בין ערביים קסומה. הרוחות הנפלאות דחפו אותנו קדימה בקצב מתון שהתאים לי.

כאשר התחלנו לראות את רכס ההרים של קאלאמוס משמאלנו, תקע עופר מרפק בצלעי והפנה את תשומת ליבי לקו הרכס של ההרים הרחק מעלינו ומשמאלנו. קו שחור עבה היה משורטט מעליהם, וראשי ההרים כבר לא נראו. התבוננו בעניין אקדמי בתופעה, ובסתר ליבי חישבתי את ה- ETA   לקאלמוס. יש עוד קצת יותר משעה.

תוך עשר דקות מאותו הרגע, גלשה חשרת העננים השחורה במורד הרי קאלאמוס, מביאה עימה סופת גשם ורוחות של 40 קשר. השתרר מיד חושך כמעט מוחלט ומי שהיה מיותר למעלה נשלח לאחר כבוד למטה. את המפרשים הורדנו מבעוד מועד כך שהיינו נתונים לחסדי המנוע. לא רציתי להרים את הspray hood-  מכיוון שגם ככה לא ניתן היה לראות הרבה, הגשם המצליף, הגלים המתנפצים אל החרטום והמשקפיים הרטובות לא איפשרו להתבונן היטב...

נשארנו שניים ליד ההגה, מקווים לטוב. שוב נזכרנו במונולוג של סגן דן מ"פורסט גאמפ" אבל הפעם לא העזנו להעלות מישהו אל ראש התורן ...

זו היתה לי הפעם הראשונה בה התמודדתי מול ים כזה, והחוויה היתה "מעניינת" ... שתי יאכטות נוספות שהגיעו לפנינו גיששו את דרכן גם הן באזור הכניסה.

 קשה מאד היה לזהות את הכניסה וחששתי מכניסה בסערה כזו לתוך מרינה לא מוכרת. סירת מנוע מהירה יצאה לפתע מן המרינה ובה אדם בודד (ואמיץ) אשר התקרב אלינו במהירות והצליח לצעוק ולהתגבר על הרעש ולהבהיר לנו שאין שום טעם לנסות להדחק לתוך המרינה, מכיוון שגם הכניסה מרוצפת ביאכטות הקשורות זו לזו בין שני המגדלורים...

הוא סימן לנו בידו להפליג אחריו והוביל אותנו כמה מאות מטרים צפונה למקום מוגן. הכל יחסי כמובן ...

המקום "המוגן" גם הוא גרם לנו טלטלות רבות במשך הלילה. ניסינו לישון ניצבים אחד לשני ולא מקבילים מכיוון שבכל תנודה מישהו היה למעלה ומישהו למטה... לא שזה נורא כל כך, אבל במקרים אחרים עדיף שאנחנו נשלוט בקצב, ולא הגלים.

שעה 02:30 ואני מתעורר לקול רעש חשוד. כלומר, לא הרעש חשוד – אלא חסרונו... היה ברור לי שאנחנו מוטלים על החוף עם היאכטה.

עליתי במהירות למעלה והטבע והים צחקו לי בפנים. הירח המלא השתקף במים שהיו מלוטשים כמראה. באופק נצנצו אורות המרינה וקרצו לנו כאומרים : רק רצינו לבחון אתכם ...

למחרת הגיע היום שממנו חששנו יותר מהכל: צריך להחזיר את היאכטה.

מזג האוויר הנפלא עמד בניגוד גמור לסערה של אתמול. ניסינו בכל כוחנו להאחז בשעות הנותרות ואולי לעכב את מרכבתו של אפולו שהרי אורחים בארצו אנו, ואולי יתרצה ויאט קצת את מרוץ השמש - אך לשוא. נראה היה כאילו דוקא החיש את המרוץ.

לעת צהריים יצאנו להקיף את קאלאמוס מצפון ולשים פעמינו לוונאקי. למרות שעדיין נותרו לנו יומיים של טיול יבשתי, הצוות כולו חש מעט עצב על כי ההפלגה עומדת להסתיים. החזרנו את היאכטה לסנסייל, נדחקנו חזרה לתוך המכונית וחזרנו להיות עכברי יבשה הממתינים בכיליון עיניים לשנה הבאה.

ומילה אחרונה למי שמתלבט לגבי חופשה משפחתית ביאכטה עם פערי דורות, או ציפיות שונות :

לא הייתה לי חופשה טובה ומהנה יותר מזו. משפחה – אני גאה בכם.