יומני מסע

הפלגה בספינת מפרש באיים הציקלאדים

מאת אריה גימפל

יולי 2009



הפלגה בספינת מפרש באיים הציקלאדים

 

... ההרגשה המיוחדת, של להיות קשור לבטח. אתה נינוח, המתח שקשור בהפלגה, בהחלטות נווט, בעגינה - מתפוגג. מישהו מציע בירה קרה. לשבת בסירה, לא למהר לרדת לחוף, לבהות בתיאטרון האנושי : חיי היום-יום של אנשי הכפר בו אתה מתארח.

 

מבוא

יוון ערש התרבות המערבית, היא ציביליזציה הקשורה לים. הים האגאי, אותה קערת מרק המונחת בין אירופה לאסיה, מפרידה בין תרבויות שונות. ים זה המפריד בין יוון לטורקיה, מנוקד במאות איים, במרחק לא גדול אחד מרעהו. הרבה סיפורי גבורה מהמיתולוגיה היוונית עליה גדלנו, קשורים למסעות בים האגאי.

ריבוי האיים יחד עם הרוח הקבועה הנושבת באזור מהווה גן עדו לשייטים. הים יכול להיות שקט ורגוע, אך לעיתים, נושבות בו רוחות חזקות אשר גורמות לו לסעור. הרוח המוכרת ביוונית ובטורקית כאחד בשם "מלטמי" היא האחראית להרבה סערות . המלטמי נושבת בעיקר בחודשי הקיץ, כשהיא יורדת לאורכו של החוף התורכי מכוון כללי צפון – צפון- מערב .

אם איתרע מזלך ונקלעת עם סירתך לרוח, תתפלל שהרוח תישוב כדרכה מהשעות המוקדמות של אחרי הצהריים ותימוג עם רדת השמש, וכי סירתך אינה רחוקה ממקום עגינה בטוח. הרוח מעירה את הים ותוך זמן קצר עולים גלים גבוהים בעלי מרחק קצר ביניהם.
לעיתים הרוח תמשיך ותתגבר למשך ימים ארוכים. בימים אלו אנשי הים ספונים בביתם ובודקים שסירתם קשורה היטב במעגן בטוח. הרוח משפיעה על כולם. הדייגים, אנשי המעבורות ותושבי החוף.

 

עוגנים בסירוסתכנון ההפלגה
 
 

מי שמתכנן הפלגה בין טורקיה ליוון חייב להתכונן היטב. עליו להביא בחשבון את עונת השנה ואת הרוחות וכוונן, וכן, להכין ולהכיר את המקומות בהם יוכל לעגון, להצטייד, למצוא מעגן בטוח ומסתור מסערה בעת הצורך. כאן יבואו לעזרו האיים הרבים הפזורים ללא כל סדר, במרחקים לא גדולים אחד מרעהו בכל רחבי הים האגאי. איים אלו מקנים לו את קסמו המיוחד.

בגלל הכוון של הרוח השלטת ( Prevailing wind  בפי הספנים ) המעבר בין יוון לטורקיה תלוי בכוון החצייה ושונה בין כוון אחד למשנהו.

חציתי בעבר את הים האגאי מספר פעמים, בעיקר לצורך הבאת סירה מאירופה לכוון טורקיה או ישראל. כל אותן הפלגות היו מיוון לכוון החוף הדרום מזרחי של טורקיה (כלומר מכוון כללי צפון מערב לדרום מזרח) ועל כן " עם הרוח". אני זוכר אותן כהפלגות נינוחות, מהירות ובגלל הנסיבות, ללא הרבה עצירות, מלבד עגינות הכרחיות להצטיידות.

אם אתה חוצה בכוון ההפוך כלומר מתורכיה לעבר יוון (באופן כללי מכוון דרום-מזרח לצפון-מערב) ההפלגה שונה בתכלית: אתה מפליג "נגד הרוח". ועל כן עליך להתחשב בגורמים הבאים:

  • מפרשית אינה יכולה להפליג, כשהיא נעזרת במפרשים בלבד, ישירות אל מול הרוח אלא בזווית מסוימת אליה.
  • ההתקדמות בעזרת מנוע מול הרוח (וכמובן, הגלים שהיא מעלה) איטית ביותר, וכשהרוח חזקה היא כמעט בלתי אפשרית.
  • החוויה של התקדמות אל מול גלים היא חוויה "רטובה": הסירה נשטפת בכל גל רציני, אתה נרטב כולך (בקיץ זו חוויה לא כל כך רעה בתנאי שהיא לא נמשכת לתוך הלילה...)

באביב שנת 2009 החלטנו, אני ושותפי הוותיק, דני, להעביר את סירתנו "דונה טיה", מפרשית מתוצרת Jeanneau 43F מהמקום בו ישנה את שנת החורף בבטחה ( Yacht Marin אשר במרמריס) ליוון, תוך מעבר באיי הים האגאי.

כמו הפלגות רבות בעבר גם הפלגה זו החלה במסורת העלייה לרגל ל"אורקל מדלפי" של השייטים: פילה יוציס מחברת "תשוט"
ארן נוימן, בעלי חברת "תשוט", עוסק במכירה והשכרת יאכטות ברחבי תבל. החברה היא נציגתה בישראל של יצרנית הסירות הידועה Beneteau . פילה מנהלת את יחידת השכרת הסירות בחברה ואוצרת מידע רב בכל הנוגע לאופי מקומות העגינה בדרך, ואינפורמציה שימושית בכל נושאי השייט.
סביב החברה נוצר גרעין של לקוחות מסורים אשר מפליגים כל שנה ואחרי כל הפלגה כבר מתעניינים אצל פילה מהו היעד לשנה הבאה.

הסירה שהתה בחודשי החורף כשהיא מורמת על כלונסאות, בקרבת העיר מרמריס שבתורכיה. בחודש מאי 2009 לאחר טיפול מקיף בתחתיתה, הסירה הורדה למים, כל המערכות נבדקו, ההצטיידות הושלמה, ומנוף ענק הוריד את הסירה ברוב כבוד למים.

ההפלגה החלה בבוקר אביבי עם קבוצת חברים עליזה איתם אני נוהג להפליג לעיתים תכופות: שלמה, משה וברברה, פילה והאיש שלה, אסף ואנוכי. הקבוצה התקבצה במרינה בה שהתה הסירה ולמחרת יצאנו לדרך. מטרת ההפלגה בקטע הזה הייתה להעביר את הסירה מהמעגן במרמריס, אל נמל העיר בודרום - נקודת היציאה שלנו מתורכיה לכוון האיים.

מסלול ההפלגה מתוכנן לעבור דרך קבוצת האיים הגדולה של הים האגאי: האיים הציקלאדיים. (מקור השם, כפי שקראתי, הוא "מעגל" - מיקום האיים סביב מרכז דמיוני באי דלוס.)

חלוקה מקובלת של קבוצת האיים, היא חלוקה לרצועות אורך:

  • רצועת הציקלאדים הצפוניים, (הכוללת בין השאר את האיים מיקונוס, סירוס וקיטנוס ומשתרעת עד למפרץ הסרוני - המפרץ אשר לחופו שוכנת העיר אתונה ונמלה הגדול והשוקק - פיראוס)
  • רצועת הציקלאדים המרכזיים: שכוללת, בין השאר, את 2 האיים הגדולים והפוריים נאקסוס ופארוס וכן את אמורגוס, סיפנוס...
  • הרצועה הדרומית שכוללת את סנטוריני ונתחמת בדרום על ידי האי הגדול כרתים.

בתכנון ההפלגה בכוון הזה, בעיקר בעונת ה"מלטמי" ישנן כמה אסכולות: האחת גורסת שיש להתחיל את החצייה בחצי עגול רחב באזור הרצועה הדרומית, לקוות להתרחק מאזור השפעת הרוח ואז צפונה לכוון המפרץ הסרוני. אחרים נשבעים כי יש להפליג צפונה קרוב לחוף התורכי (באזור ה"דודקנז") ואז בנקודה צפונית, לפנות מערבה. אלה וגם אלה יתקלו מתישהו ברוח האימתנית. אי אפשר להימנע מכך.

כמובן, יהיו הרבה שישאלו "למה לך כל העניין הזה? אי אפשר לטוס לאתונה בשעתיים וחצי? " ובכן, זו בהחלט שאלה טובה שאין לי עליה תשובה מנומקת. לאורך השנים, לקראת כל הפלגה עם חבורתנו העליזה, אסף של פילה מנסה להסיר את רוע הגזירה, להמתיק את הדין, לשכנע את פילה זוגתו לצאת, פעם אחת, לטיול מאורגן עם אנשים נורמאליים והעיקר, לישון במיטת מלון. בשנה הבאה, אנחנו מרגיעים אותו, בשנה הבאה, אולי...
מי שאוהב את זה על כל הסיכון והסבל, יבין. מי שלא מכיר אולי ירצה לנסות. זה אחד מהמקומות האחרונים בו אתה נמצא עם הטבע, עם מעט יותר אמצעים מאלו אשר היו לקדמונים שהפליגו כשהם משתאים ונפעמים אל מול כוחו.

דני שותפי ואני בחרנו לחצות מערבה דרך רצועת האיים המרכזית ובנקודה מסוימת להפליג צפונה. החלטה זו נסמכה על העובדה שהרוח, בעונה בה נהיה באזור, אינה בשיאה. (בתקווה שהרוח קראה את ההוראות.)

נפגשנו דני, אשתי דליה ואני בסירה שעגנה במרינה הנוחה (והיקרה) של העיר בודרום, נקודת היציאה שלנו מטורקיה. כניסה ויציאה של כלי שייט מהחוף הטורקי, גם לאור תקנות חדשות שיצאו בזמן האחרון, כרוכה בביורוקרטיה די מסובכת, הדורשת זמן, סבלנות וכסף. אחרי כל חוויה כזו, לעיתים די משפילה, אני מבטיח לעצמי כי בפעם הבאה נעזר בסוכן שנמצא במרינה שיבצע עבורנו, תמורת תשלום, פעולה זו.

ביום ה- 6 לחודש יוני אחרי סיום ההליכים, יצאנו בשעות הצהריים המוקדמות מבודרום להפלגה קצרה לאי קוס (Kos ) שנמצא ממש ממול אך כבר, מנהלית, ביבשת אירופה – יוון.

כידוע, לאחר מלחמה קשה בין טורקיה ליוון בתחילת המאה הקודמת, נקבעו, בהסכם לוזאן, גבולותיה של המדינה הטורקית המודרנית (באותו הסכם הוחלט גם על חילופי האוכלוסייה הכואבים בהם נדרשו כ- 1.2 מיליון תושבי אסיה הקטנה ממוצא יווני לעבור ליוון, ומספר קטן יותר של אוכלוסיה ממוצא טורקי עזב בכוון השני) כתוצאה מהסכם זה היבשה שנמצאת לחופו של הים האגאי בצדו המזרחי, היא טריטוריה טורקית, ואיי הים האגאי, גם אם נמצאים בקרבת החוף הטורקי, מהווים טריטוריה יוונית.

האי קוס (Kos )

האי קוס שייך לקבוצת 12 איים המשתרעת לאורכו של החוף הטורקי הנקראת "דודקנס" (Dodecanese)
אנחנו עוגנים בנמל המסחרי של קוס (יש אפשרות לעגון גם במרינה הנעימה של העיר אך היא מרוחקת מעט ממרכז העיר.) גם פה יש צורך בהליך ביורוקראטי של הכניסה ליוון. הליך זה יכול להתבצע רק בנמל שנחשב כ"נמל כניסה" אשר בו נמצאות הרשויות המתאימות (זו הסיבה שבחרנו להפליג לכאן למרות מיקומו של האי מעט מחוץ למסלול שקבענו).

Kos מסבירה לנו פנים. בתחנת משטרת הנמל, שוטרת קשוחה (ויפה) מושיבה אותנו לחכות עד שתחזור מסיור שנראה כמו סיור מבצעי, יוצאת בחריקת צמיגים, על ג'יפ מצויד, מחצר מבנה המשטרה, וכשהיא חוזרת מסתבר שיצאה להביא מגש פיצה לה ולעמיתיה. לנוכח מבטינו המשתאים, בוצעת הבחורה הקשוחה רבע מגלגל הפיצה ומציעה לנו...

העיר העתיקה על סמטאותיה וכיכרותיה, המסעדה המצוינת שגילינו בפעם הקודמת, אשר בעליה מסתבר פליט מקפריסין, חסיד נלהב של מוזיקה יוונית ישנה.
למחרת בבוקר יצאנו שוב לים מתרחקים מערבה לכוון קלימנוס (עדייו חלק מקבוצת איי הדודקנס) הים עדיין שקט.

האי קאלימנוס והשייט לאמורגוס

 העיר קלימנוס די מאובקת ממבט ראשון, אך הקסם של מקומות שחיים את חייהם ללא המולת תיירים שובה לב. פה אנחנו מעיזים, פעם ראשונה העונה להיכנס לים לשחייה. אני יודע, תאמרו שבארץ אתם שוחים בים כמעט לאורך כל השנה, אך פה הים הרבה יותר עמוק וה... קופאות.
מקלימנוס מצפה לנו הפלגה ארוכה יחסית מערבה לעבר האיים הציקלדיים. התחזית טובה.
האי לויטה (Levitha) נמצא בדרך לאמורגוס והוא מתאים לנו לעגינת לילה.
לויטה כמו איים רבים בקבוצת הציקלאדיים, הוא סלע טרשי. האי אינו גדול במיוחד וכמעט לא מיושב. בצידו הדרומי ישנו מפרץ שחודר כקניון צר אל תוך האי וזה סוד קסמו. המפרץ מהווה הגנה מושלמת מפני הרוחות הצפוניות.

גלשנו באיטיות לתוך המפרץ לצידו המזרחי. על החוף ניצב ביתו של דייג שמפעיל טברנה ושגם דאג לפזר במים מצופים מחוברים לטבעת המעוגנים היטב לקרקעית, לנוחיות השייטים. סירה שנכנסת למפרץ, מתקרבת לאחד המצופים ואז, איש צוות בחרטום תופס את הטבעת בעזרת מוט עם וו בקצהו (גנץ' ) וקושר אליה את חבל החרטום. הסירה מתייצבת ומסתובבת קלות עם כוון הרוח וכך גם הסירות השכנות, ואתה ישן בבטחה, סירתך קשורה היטב. לפני רדת החשיכה עובר בנו של הדייג ואוסף תשלום לא גבוה עבור השימוש במצוף. השקט, והמים הצלולים עושים את שלהם, השקיעה מרהיבה ואתה בעננים.

בלילה הרוח מתגברת. אני שומע את חבל החרטום חורק, במאמץ להחזיק את הסירה. מספר פעמים במהלך הלילה יצאתי ובדקתי שאנחנו קשורים היטב. לפנות בוקר השחר מחוויר ואני בחוץ, הרוח שככה והקולות היחידים שאני שומע, במרחק, הם פעיות של צאן. השחר עולה, עדר עיזים גולש במורדות הגבעה מולנו ואחריו צללית של הרועה על הרכס, משמיע קולות לכוון את עיזיו. מבט סביב, משהו חסר. איפה ה"דינגי"? (הדינגי, סירת גומי קטנה מצוידת במנוע חיצוני שכל סירה שמפליגה באזור גוררת אחריה. הדינגי מאפשרת ניידות וירידה לחוף.)

אני מנסה לשחזר, איפה השארנו אותה? אפשרות של גניבה קיימת כמובן, אך פחות סבירה באזורים אלו. אני מעיר את שותפי דני להתייעצות, מוציא את המשקפת ומסתכל סביב. אכן, בעומק המפרץ, בקצה הקניון מונח חפץ אפור צמוד לסלעי החוף בכוון אליו נשבה הרוח בלילה... רחוק מדי להגיע בשחייה, וכנראה רדוד ולא מאפשר גישה עם הסירה. החלטנו להמתין עד שמי משכנינו יתעורר ואולי יסכים לעזור. וכך היה. שייט שכן, בסירה נושאת דגל גרמני, יצא וברך אותנו לבוקר טוב ומיד הסכים בהתלהבות לקחת את דני לסיבוב של בוקר על סירת המנוע שלו להביא חזרה את הדינגי שלנו שהשתחררה במהלך הלילה.

מסקנה: להיזהר מקשירה בקשרים לא תקניים, בעיקר בתחילת ההפלגה כשאתה שאנן ועדיין לא נכנסת לשגרת הפלגה.


אמורגוס (Amorgos) – המנזר על הסלע

שמחים ומרוצים יוצאים לכוון אמורגוס (Amorgos). הים כחול אך ככל שמתקרבים הרוח עולה והים בהתאם. לדליה יש מעט חשש לגבי הרגשתה בים סוער, בהתבסס על ניסיונה בחופי ישראל, אני מסתכל לעברה והיא מחייכת. הכול בסדר. היא טוענת שהיא אפילו נהנית...

אמורגוס מכוון דרום באופק, כחיית ים אגדית הרובצת בים. מתקרבים. שלוש פסגות גבוהות (כ- 800 מ') לאורכו של האי, גולשות לים עמוק מאד. קירות כמעט אנכיים מתנשאים מעלינו. אמורגוס הוא האי בו צולמו סצנות לסרט "הכחול הגדול" (Le Grand bleu) ואתה מבין למה.

סובבנו את האי והגענו לצידו הצפוני, הנוף מתרכך, וגם הרוח שוככת מעט - חופים שקטים, מפרצים, ולראשונה - ירוק. העיר הקטנה Katapala שוכנת לחופו של מפרץ שחודר בין ההרים. קראתי כי לתושבים הקדומים של האי יצא שם "לא משהו" , כאילו עסקו בעבר, להנאתם, בשוד ימי ובביזה של אניות שנטרפו בסביבה. אכן ה "Pilot Book " (זהו ספר האורים ותומים של כל שייט) מזהיר מים סוער במיוחד בחלק הצפוני של האי כאשר ה"מלטמי" מתעוררת. אותנו קיבלו יפה.

אנחנו עוגנים. לתהליך העגינה ישנה שגרה קבועה: אם המזח כמעט מלא ויש רק מקום אחד לפליטה, בודקים עומק, זורקים עוגן ונדחקים בין הסירות בהילוך אחורי. אך אם עדיין יש הרבה מקומות פנויים (בעיקר בשעות הצהריים המוקדמות מעט לפני או אחרי עונת התיירות) מתחיל סימפוזיון על הסיפון, איפה לעגון: פה יש חיבור למים, פה יש צל, פה טברנה נחמדה, שכנים מסבירי פנים. ממש "דירה להשכיר". הסקיפר מטיל את מלוא כובד משקלו (בדרך כלל הוא אוכל הכי הרבה) ומחליט.  איש צוות, רצוי בעל שמיעה טובה, ניצב בחרטום מחכה להוראות כאשר העוגן משוחרר מעט ותלוי באוויר. ההגאי מכוון את ירכתי הסירה לכוון מקום העגינה ומתחיל בתנועה איטית לאחור. הוא כבר חישב, לאחר שברר את העומק, כמה שרשרת עליו לשחרר לנעיצת העוגן באופן בטוח. הוא קרא בפיילוט על אופי הקרקע, על כווני הרוח השלטת, יש לו ידיעה לגבי תחזית מ"א. 

עם כל המידע בראש (או לפחות זה הרושם שהוא מנסה לשדר) הוא מורה לאיש העוגן ברגע מסוים, תוך כדי תנועה לאחור, לשחרר את העוגן. החגיגה נמשכת כשירכתי הסירה מתקרבים לרציף.

הדבר היפה בעניין הוא אנשי הצוותים מהסירות השכנות, היוצאים מסירותיהם ובאים לעזור, לתפוש חבל. כאן, יש תמיד כמה רגעים של מתח. אתה יכול לצעוק, לפזר הוראות בקול גבוה, וגם (שמעתי וגם ראיתי) לקלל. ואתה יכול, מצד שני, להכין מראש, לתדרך כראוי את אנשי הצוות, להכין חבלים לזריקה לחוף (כשהם קשורים לסירה בצדם השני...) "פנדרים" (אותם בלונים נפוחים שמגנים על הסירה) ולהיכנס לעגינה באופן חלק ושקט, בלי צעקות. כלל זה כמובן נכון בכל שלבי השייט.

שייטים רבים רואים בכניסה לעגינה מבחן למיומנותם וניסיונם הימי. זכורה לי היטב עגינתי הראשונה כסקיפר טרי באי קסטלוריזו. עגינה שהייתה קשה בגלל רוח צד חזקה שנשבה והסיטה את הסירה תוך כדי הילוך לאחור. ניסיתי מספר פעמים עד שהצלחתי. כל אותו זמן היה ברור לי כי כל יושבי הטברנות מול המעגן נושאים עיניהם אל סירתי, חבר "טוב" נותן לי מהצד עצות וכך עושים גם כמה אנשים מהחוף... אכן טראומה.

ההרגשה המיוחדת, של להיות קשור לבטח. אתה נינוח, והמתח שקשור בהפלגה, בהחלטות נווט, בעגינה - מתפוגג. מישהו מציע בירה קרה. לשבת בסירה, לא למהר לרדת לחוף, לבהות בתיאטרון האנושי : חיי היום-יום של אנשי הכפר בו אתה מתארח.

מול הסירה ישנה טברנה קטנה. זוג יושב וסועד את ליבו. דליה ניגשת ושואלת איך האוכל. החיוך הרחב על פניהם אומר הכל. סלט יווני (עגבניות, מלפפונים ובצל סגול חתוכים גס, פרוסות פטה מעל. כל הטוב הזה טובל בשמן זית) לחם טוב, זיתים ועוד משהו. נראה כה פשוט ואנחנו מתמכרים. מלבד הכפר הנחמד והטברנות שנמצאות בשורה הראשונה, וכמה בתים קטנים בסמטאות המובילות אל השורה השנייה, ישנן באי עוד כמה אטרקציות. אציין שתיים שהרשימו אותי במיוחד:

העיר העתיקה חורה (Chora) : האי אמורגוס  הוא אחד האיים הבודדים בדודקנז שהתברכו במים ובשטחי אדמה פורייה הראויה לעיבוד. אתה מרחיק מעט מהחוף אל תוך העמק המישורי והירוק הנחבא בין פסגות ההרים, ומגיע לעיר העתיקה, חורה (Chora ) . העיר קטנה וניצבת במקום גבוה ומוגן. כולה סמטאות צרות מוצלות, בתי מגורים, הרבה בתי אוכל ומקומות מפגש לתיירים. רוב התיירים נראים צעירים שנהנים מהשקט ויופי המקום. תושבי המקום, בהרבה מודעות אסטטית וגאווה מקומית, מטפחים את בתיהם וסביבתם, וגם את הצומח. ראיתי בכמה מקומות גפן , עץ, או שיח נוי, שהבנייה נעשתה סביבם, תוך התחשבות ודאגה רבה. ביקור בעיר הקטנה וטיול בסמטאותיה מומלץ ביותר.

המנזר התלוי על הצוק : לאחר מנוחה ב- Chora  יצאנו ברכב הקטן ששכרנו לאותו היום, לכוון המנזר התלוי על הצוק. שמענו כי כדאי מאד להתאמץ ולהגיע אליו. על מנת להגיע למנזר יש לעלות במעלה די תלול, וכך עשינו. זה היה די מפרך אך התמורה בהתאם. המנזר הוא מבנה לבן ויפהפה, "דבוק" אל הצוק התלול אשר גולש לים בצדו הדרומי של האי, ממנו כה התרשמנו בעת ההפלגה. מדרגות תלולות מכניסות אותנו אל תוך המבנה, בפנים אפלולי וקריר. המנזר שייך לכנסיה היוונית - אורתודוכסית. הנזיר שמקבל את פנינו התרגש לשמוע שבאנו מארץ הקודש, והרי הסיפור:
לפי דבריו של הנזיר סיפור המנזר מתחיל וקשור למנזר היווני שנמצא בוואדי קלט בארצנו. היוונים בוחרים להקים את בתי המנזר במקומות קשים להגעה, ונידחים ככל האפשר (בדרך כלל, כמו במקרה זה, בנופים עוצרי נשימה) כנראה בגלל רצונם לחיות בפרישות ככל הניתן. מנזר וואדי קלט, היה בתקופה מסוימת תחת איום כיבוש מוסלמי. הנזירים, שחששו כי הכובשים יבוזו את אוצרות המנזר, ברחו ולקחו איתם איקונה (ציור מקודש) חשובה וקדושה במיוחד, עלו על ספינה וברחו לכיוון יוון.
מכאן, בהמשך, לדבריו של הנזיר, יש גרסאות שונות: סיפור אחד מתאר אובדן של הספינה על אנשיה בסערה, כאשר רק האיקונה הקדושה ניצלת ומגיעה באורח נס לחוף שמעליו נבנה המנזר... הסיפור השני כנראה יותר מהימן ולפיו, הבורחים חיפשו מקום מתאים לבניית מבנה אשר יהיה זהה למבנה אותו השאירו בארץ הקודש, ובהפליגם אל מול צוקי אמורגוס החליטו כי זה המקום, נשגב ומבודד.  הם החליטו לבנות מבנה, זהה, לדברי הנזיר, למבנה בוואדי קלט. והנזיר מראה לנו תמונה של המנזר בוואדי קלט שתלוי בחדר האירוח.
                                                                                              ♦   ♦   ♦

חוזרים לסירה. לידינו עוגנת סירה שנראה שעברה ימים טובים יותר וכמונו, גם נראית כך. חלודה, ודי מוזנחת. אך נראה כי שייטיה מיומנים. בין השאר, משך את תשומת ליבנו מתקן הגריל שתלוי על המעקה. אנחנו בסירה, משוחחים,  ואז מבחינים כי שכננו השייט מתבונן בנו בעניין. "אתם מדברים עברית?" שואל אותנו. כן, אנחנו עונים בהתלהבות. האיש, הולנדי כבן 70 מספר כי הוא מהנדס שהשתתף בבניית נמל אילת בשנות ה- 60 וכך הוא מזהה את שפתנו. אשתו יוצאת להשתתף בשיחה. אישה מרשימה וגבוהה, מזכירה שחקנית עבר, מודעת ליופייה. גם לה סיפור הקשור לאזורנו: אביה היה פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת ביירות והיא טיילה איתו ברחבי המזרח התיכון.
אנחנו מבלים שעות יפות באמורגוס. אני ודליה מגלים חוף רחצה ומבלים בו כל בוקר, מטיילים הרבה ומכירים אנשים.

סערה בנקסוס

נקסוס הוא אי גדול, בליבו של הים האגאי. בהפלגה אליו נתחיל את הקטע הפונה צפונה במסענו.

תחזית מזג האוויר לא מבשרת טובות. ה"מלטמי" הידועה, מתעוררת לראשונה העונה, לזמן לא ברור. היא צפויה להתחיל מחר ולעלות בעוצמתה בימים הבאים. אם נצא מאמורגוס מוקדם וניקשר לעגינה בנקסוס בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, נהייה מוגנים. שם נמתין עד שוך הסערה.

בנקסוס אנחנו צפויים לפגוש את אביבה אשתו של דני וזוג חברים נוסף, אדריאן ושוש אשר מגיעים בטיסה מהארץ ויצטרפו אלינו להפלגה.
ההפלגה לשם נינוחה, אך לקראת הכניסה הרוח כבר משמעותית. נכנסים למרינה הקטנה, ולאכזבתנו, אין שום מקום עגינה, לא נעים. מצבנו מסובך בגלל העובדה שלא נוכל למצוא מקום עגינה אלטרנטיבי כי ידידינו מצפים לראותנו שם. אנחנו ממתינים למקרה שאחת הסירות תחליט לצאת אך לשווא, כולם מודעים לתחזית המאיימת וכאמור, כל תושבי האיים חיים את הים ומתנהגים לפי מצב רוחו.

אנחנו מבחינים בסירות הדייג חוזרות מהים ונקשרים למקומותיהם הקבועים. הלחץ עולה. לפתע מישהו מסמן. סירה שכורה נושאת דגל קרואטי מסמנת לנו שהיא עומדת לצאת. הרוח כבר די חזקה. ניסיון ההיקשרות כושל והגרוע מכל קורה - דני, שותפי לסירה וחברי, נמצא במי המעגן לאחר שנפל מהחרטום. אני על ההגה ודליה עוזרת כמיטב יכולתה. הדאגה לדני רבה, אני מקווה שלא נפגע. אנשי סירה שנמצאים בקרבת מקום עוזרים לדני לעלות חזרה. הוא רטוב אך בריא ושלם. דני עולה חזרה לסירה ואנחנו מבצעים עגינה, הפעם מוצלחת.

ציפייה בנמל לשוך הסערה יכולה להיות חוויה מתסכלת בעיקר אם אתה לא רואה את הסוף. וניתן כמובן לנצל זאת לטובה. האי נקסוס הוא אחד משני איים סמוכים אחד לשני, מולו במרחק קצר ממנו שוכן האי פארוס. נקסוס כאמור, אי גדול עשיר בחקלאות וכנראה גם במים. יש בו הרים נשגבים, יישובים הררים היסטוריים ובעיקר,חופים קסומים.

פתאום יש הרבה זמן, לא ממהרים לשום מקום. חברינו מגיעים כמתוכנן, הפגישה נרגשת ואנחנו מעדכנים אותם. דני חושש מאד שיתאכזבו. הם באים רק לשבוע והוזמנו להשתתף בהפלגה, הוא אומר, ואנחנו תקועים פה מי יודע עד מתי? להפתעתנו הם מקבלים את הדין בצורה יפה, כלל לא מתרגשים, הם בחופש.

אמנות מציאת המסעדה האולטימטיבית:
אני, עם כל הצניעות, נחשב ל"מסטר" בתחום. כך היה באי קאלימנוס (בהתחלה זוכרים?) בחרתי, כמנהגי, בקבוצת מקומיים וותיקים שעמדו ודנו בדברים שברומו של עולם, בקשתי סליחה ושאלתי אם יוכלו לכוון אותנו למסעדה של "מקומיים" . לאחר התייעצות קצרה הם החליטו פה אחד והפנו אותנו לטברנה שנמצאת לא רחוק, לאורך החוף. לאחר הליכה הגענו כמעט לקצה השני של האי, ומצאנו את המסעדה המובטחת, התיישבנו מותשים אך בטוחים כי עשינו את הדבר הנכון ומיד נטעם טעם גן עדן. ...הייתה זו הארוחה הגרועה ביותר שאכלנו ביוון.

פה בנאקסוס יש לנו כאמור הרבה זמן. אנחנו בודקים הופעה של אמנים מקומיים, שותים את המשקאות המקומיים, ואז דני מנסה את מזלו, עלי כבר לא סומכים, ומברר אצל מקורות יודעי דבר איפה אוכלים טוב. גם פה מובילים אותנו בסמטאות עלומות ובדרך אנחנו מעלים השערות אודות אפשרות של קשר משפחתי בין הממליצים לבעלי המסעדה. ... הארוחה פה זוכה לתואר הארוחה השנייה הכי גרועה.

למען האמת, נאקסוס יפהפייה. העיר העתיקה, ובעיקר רובע "קאסטרו", בנויה סביב מבצר וונציאני שניצב גבוה מעליה. ניכר עושרה כשליטת האזור בעבר. גם פה ניכרת השפעת הוונציאנים שביססו את שלטונם באיים הניצבים על דרכי המסחר עם המזרח הרחוק, אדריכלות וונציאנית (מושפעת בהחלט ממוטיבים מסוימים באדריכלות איסלאמית) וסמלים חקוקים באבן.

יש פה בהחלט מסעדות טובות ובמיוחד ראויה לציון Taverna Luculus הוותיקה, בה אכלנו מצוין. כך גם המסעות שערכנו אל פנים האי בו נמצא ההר הגבוה מונט זאוס, כפרים הרריים כמו חאלקי וגולת הכותרת: חופי חול לבן בין מצוקי גרניט (בצדו המערבי של האי).

הגיע הרגע להמשיך הלאה, למרות שהרוח עדיין לא שככה, אך הים נרגע מעט.

הציקלאדים הצפוניים: סירוס, טינוס ואנדרוס

יוצאים מנאקסוס עם מעט חששות. הרוח עדיין משמעותית. עלינו להפליג כ- 30 מייל ימי (5 שעות הפלגה ) לכוון צפון מערב – כמעט מול הרוח. יעדנו הבא הוא האי סירוס.

יוצאים במכוון מוקדם בבוקר ואמנם בחוץ די רגוע. המצב משתנה בהמשך, מעבר למסתור של האי נאקסוס כשמגיעים לים הפתוח ומרגישים את נחת זרועה של הרוח. הים גבוה והסירה מנתבת דרכה בין הגלים. אנחנו די רטובים ממפגש הסירה עם הגלים, אך מצב הרוח מרומם. הסירה יציבה והצורה בה היא פולחת את הגלים משרה עלינו בטחון. כולם מרגישים היטב.

המעגן בסירוס די ריק. מעגן מלבני ורחב. אנחנו עוגנים בצורת העגינה המקובלת הידועה בשם "ים תיכונית": עוגן קדימה בחרטום וירכתיים קשורים לרציף. מיד מבינים למה כל כך ריק פה: העגינה מאד לא נוחה, הגלים בחוץ משפיעים על המעגן הפנימי ואולי תורמת לכך צורתו המיוחדת של המעגן אשר גורם להחזרה של הגלים. התוצאה: אין מנוחה לרגע. אמנם, אין הרגשה של סיכון הסירה, אך הטלטלה חזקה.
המצב מחמיר מייד. מעבורת ענקית נכנסת לעגינה לא רחוק מאתנו, הדחף שיוצרים מנועיה הענקיים בעת תמרון העגינה מוסיף לטלטלה. לא נעים בהחלט.

לאחר זמן, כשהשתכנענו שלא נשקפת סכנה לסירה, השלמנו עם המצב והתחלנו ליהנות מהמקום. פה נפרדים מאתנו אדריאן ושוש.
סירוס, כבר מאחורינו ואנחנו מפליגים צפון מזרחה. הרעיון הוא להגיע לאי טינוס וממנו להפליג במסתור האיים טינוס ואנדרוס ואז לחצות מערבה עד ללשון היבשת הכוללת את אתונה, אך בצידה המזרחי.

הרוח מתחזקת, היא שוב מולנו ומגיעה לעוצמה של 30 קשר. למזלנו שטח הים עליו היא פועלת אינו גדול כך שהיא מעלה גלים, די גבוהים אך לא כאלו שיגרמו לנו לשוב על עקבותינו. הרוח גוברת בכניסה למעגן ואני שואל בליבי איך נצליח לתמרן לעגינה ברוח כזאת. נכנסים, הרוח עדיין חזקה אך בפנים היא שוככת מעט. איש גדול עומד על הרציף ומסמן לנו מקום עגינה פנוי והרגשתנו משתפרת מייד. באופן לא ברור נוכחותו מקנה בטחון רב. ואכן, עגינה מושלמת. דימיטרי, מנהל הנמל, ענק מזוקן, נראה כמו מתאבק אמריקאי וליבו לב זהב. כל מה שנצטרך, נפנה אליו. וכך היה. מי שמפליג באזורים אלו יודע עד כמה הדבר נדיר וכמה הרגשה טובה זה מקנה.

אולי כאן כשכבר רואים את הסוף, ואתונה נמצאת שעות ספורות של הפלגה מכאן, צריך להודות: האיים הם עולמות נפרדים, שונים. אין להסיק מאוכלוסיה שנפגוש באחד מהם כי כך יתנהגו באחר. לכל אי האופי המיוחד לו, הדברים עליהם גאוות תושביו. המרתק הוא לזהות ולהכיר את זה.
ביקור במיקונוס – כל מה שנכתב על פנינת הים הזו – נכון. מקום מרהיב, אופנתי ותוסס.
אביבה נפרדת מאתנו בטינוס, ועולה על מעבורת מהירה שתביא אותה לאתונה בדרך לארץ. אנחנו נגיע כמה ימים אחריה בהפלגה נינוחה לאולימפיק מרינה, לא רחוק משדה התעופה של אתונה.