יומני מסע

חופשת חלום ביוון ביאכטה עם הילדים - יוני 2013

מאת שאול פלד

יוני 2013



חופשת חלום ביוון ביאכטה עם הילדים - יוני 2013

כבר כמה שנים שאנחנו רוצים לצאת לחופשה כזו, ושני מכשולים הפריעו – הילדים היו קטנים מכדי לסייע בתפעול הסירה, וחלקנו חששנו ממחלת ים. בשנה האחרונה, עם כמה הפלגות קצרות מהרצליה, ועם קצת טרבמין, הוסרו שני החששות האלה, והגיעה העת לתכנן טיול בר-מצווה לשני הבוגרים.

שאלתי את צוות "תשוט" אם יש אזור מתאים להפלגה כזו - הדרישה המרכזית היא שהים יהיה נוח במידה כזו שניתן יהיה לתפעל סירה בצוות של אבא (סקיפר כבר מספר שנים, פלוטילה אחת בתורכיה, כמה הפלגות לקפריסין עם חברים, חבר מועדון בהרצליה באופן לא סדיר), אמא (לא יודעת להשיט) ושלושה ילדים נלהבים. התשובה – האיים האיוניים הדרומיים.

במפה ניתן לראות ששרשרת של איים חוצצת בין הים האדריאטי לחוף המערבי של יוון, כך שהים ביניהם אינו יכול להיות סוער, וכך הם גם יוצרים איזור נרחב לדילוגים קצרים בין עיירות, כפרים ומפרצים. מושלם.

קשה להאמין, אבל זה האזור כולו. שבועיים הסתובבנו בו ולא ראינו כל מה שרצינו.

 בחרנו לצאת בשבוע האחרון של יוני כדי להמנע מצפיפות יולי-אוגוסט (וממחירי יולי-אוגוסט). ההתלבטות היתה אם לצאת לשבוע או שבועיים. חששנו ששבוע יהיה קצר מדי (זה הרי בעצם רק חמישה ימי הפלגה), וחששנו ששבועיים' יהיה יותר מדי לעשות אותם דברים שוב ושוב כל יום. החלטנו לבסוף על שבועיים, ולא הצטערנו.

ג'קי וצוות "תשוט" סייעו המון בתכנון ובהפגת חששות. (הנה רשימה של חששות לדוגמה: איך מוצאים מקום במרינה; ממי מבקשים רשות לעגון; איך מכניסים סירה לעגינה עם צוות של ילדים; איך לא משתעממים יום שלם על הסירה; איך מורידים ומעלים את הדינגי (והמנוע שלה) לבד). כל העצות שקיבלנו היו מאד מועילות, ובהמשך נוסיף עליהן עוד כמה.

הסירה שנבחרה היא Oceanis 37 של חברת Kavas. לא קטן מדי, לא גדול מדי. סירה בת שנתיים שנראתה מצוין באתר שלהם.

טסנו לאתונה (הקטנה 'ויתרה' על השבוע האחרון של בית הספר), לקחנו אוטו שכור ויצאנו לדרך ל- Lefkas. בהזמנה מוקדמת האוטו עלה פחות מתשעים שקלים ליום וכך גם לא היתה לנו בעיה להחנות אותו במרינה לשבועיים.

יום הנסיעות הראשון קשה ומתיש. נהגנו עם מינימום עצירות כדי להגיע מוקדם ככל האפשר ולהתחיל בתהליך קבלת הסירה. זה היה מיותר. הגענו למרינה מותשים, וכך גם התחלנו את ההתארגנות. אבל הצוות המקומי הבהיר לנו שהם כל הזמן שם בשבילנו (מינאס: 'אני גר במרינה'). ממילא לא היה לנו שום חיפזון לצאת לים מיד - הרי יש לנו שבועיים. עדיף היה לנהוג בנחת.

הסירה התגלתה כמרווחת ומפנקת, ומצוידת בכל, פלוס הפתעה – פאנלים סולריים. לא הבנו מיד עד כמה זה משמעותי, אבל מהיום והלאה זו תהיה דרישה בסיסית.

את דברי ההסבר על הסירה קיבלתי בעשרים דקות של דיבור ופתיחת לוקרים בקצב מסחרר. כדאי לרשום או לפחות לקחת ילד אחד שיקשיב גם הוא. הם זוכרים יותר טוב איפה מונח כל דבר...

 

 

 

טיפים ראשונים:

 

  • באריזה לקחת בחשבון את הנסיעה באוטו. יש שם הרבה פחות מקום מאשר ביאכטה... אפשר גם הפוך: בבחירת האוטו לקחת בחשבון את כמות הציוד.
  • חבילת גלישה של אורנג' ביחד עם Google-Maps הביאה אותנו ליעדנו בקלות.
  • כדאי לצלצל מראש לחברת האשראי ולדווח להם על מועדי הנסיעה, ובייחוד על החיוב הצפוי של הפיקדון על היאכטה (עצה של ג'קי). כך עשינו, ולא היו שום בעיות באישור הפיקדון. לפי סיפורים ששמענו, השלב הזה יוצר בעיות הרבה פעמים.
  • הסופרמרקט במרינה יקר! אם יש לכם זמן (וכוח), צאו עם האוטו לעיר. יש בה חנויות מזון כל מטר, ובמחירים זולים.
  • אין צורך לצייד את הסירה במזון לשבועיים (גם לא לשבוע). בהפלגה כמו שלנו היה סופרמרקט במרחק שתי דקות הליכה מהסירה כמעט בכל ערב.

 

 
 התחלנו את הבוקר בסיבובים עם הדינגי במפרץ...
 עם הדינגי בדרך ל-מערת Papanikolis
 
 sivota
 
  "מפרץ עדן" שלנו, במזרח האי  Arkhoudi
 
 
 
 בדרך ל- Poros ברוח עם משבים מעל ל-30 קשר.
 
 יום הולדת לנעה !
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

יום ההפלגה הראשון

למעשה, חלק מהמנהלות השלמנו רק בבוקר. יצאנו לתעלת לפקדה בתחושת הרפתקה והילדים דרשו מיד לעצור בכדי לקפוץ למים. התפשרנו על שעת הפלגה תמימה לפני שנחפש מקום מתאים... ליד Nikiana עצרנו והטלנו עוגן. הילדים נגשו מיד "לעבודה".

עכשיו התחלנו להבין את הקצב – לאט. אין מה להספיק ואין לאן למהר. אם הילדים רוצים לקפוץ מהירכתיים ולטפס בסולם חזרה שעתיים תמימות – בבקשה.

המשכנו וטיילנו מסביב לאיים הקטנים (והפרטיים) שממול ל- Nydri, ונכנסנו בשעות אחה"צ המוקדמות ל- Spartachori. במעגן זה, חיפשנו מקום עגינה ליד יאכטה שנכנסה לפנינו, והבחור על הרציף צעק לנו שזה רציף שמור ליאכטות של חברת השכרה אחרת. המשכנו לנסות. ניגשנו לרציף אחר ובחור אחר נופף לנו להסתלק... מה עושים? אחרי כמה שניות ראינו שאותו בחור מנופף לנו לגשת לצד השני של הרציף. נגשנו לפי הנחייתו ונקשרנו לירכתיים ול- mooring line. עכשיו קיבלנו את ההסבר: את הצד הנגדי של הרציף הוא שומר לסירות ארוכות יותר. יש במעגן מים וחשמל בחינם, ואנחנו מוזמנים למסעדה שלו. הדיל ברור.

באותו היום הראשון שמחנו על כל הפינוקים. בהמשך גילינו גם שהפאנלים הסולריים מאפשרים לוותר לגמרי על התחברות לחשמל. כל מה שצריך זה לכבות את המקרר בלילה (מינאס: "האחרון שהולך לישון" ) ולהדליק אותו בבוקר.

טיילנו במפרץ (המקסים, אבל זה רק הראשון מני רבים), אכלנו במסעדה (מצוין, לא זול). טיפסנו במעלה התלול לכפר והשקפנו על המפרץ החשוך (מדהים).

זה היה המעגן היחיד בו נדרשנו לאיזשהוא סוג של תשלום. בהמשך עגנו במעגנים פתוחים של עיירות וכפרים שבהם מי שמנופף לך להתקרב וגם מקבל ממך חבל הוא המלצר במסעדה הסמוכה, אחת מרבות שמכסות את הרציפים. מים היו בדרך כלל בחינם או בעלות נמוכה, ולחשמל, כאמור, לא נזקקנו כלל.

 

יום ההפלגה השני

התחלנו את הבוקר בסיבובים עם הדינגי במפרץ. שוב, הילדים לא ממהרים... הורדת והעלאת הדינגי התגלתה כעניין פשוט למדי. אבא בצד אחד, שני ילדים בצד שני, היי-הופ והכל נגמר. קנינו לחם במסעדה בבוקר, אכלנו על הסירה ויצאנו מהמעגן. היקפנו את כתף האי Meganisi לכיוון דרום. רצינו למצוא את מערת Papanikolis שעל הצוק המערבי של האי. כשמצאנו אותה, היתה בעיה קטנה. הרוח היתה מערבית כ- 15 קשרים והתחילו לעלות מעט גלים. העומק מחוץ למערה במרחק בטוח היה כ- 22 מטר, ובמפה לא היה סימון של איזור בטוח לעגינה.

החלטנו לעגון בכל זאת. טעות, כפי שיתברר להלן. העגינה היתה קלה. המתנו עוד כמה דקות במנוע פועל לוודא שהסירה לא נסחפת והורדנו את הדינגי. עכשיו היה צריך להוריד את המנוע שלה. גם זה לא היה מסובך. להלן השלבים:

  • קושרים את הדינגי לאורך ירכתי היאכטה כך שירכתי הידנגי בצד שמתחת למקום שהמנוע שלה נמצא.
  • עומדים על ירכתי היאכטה, בין הדינגי לבין המנוע שלה.
  • מתירים את חבל האבטוח של המנוע, וקושרים אותו מחדש בנקודה נמוכה כך שאפשר יהיה להעביר את המנוע והוא עדיין יהיה קשור.
  • פותחים את ברגי ההידוק של המנוע.
  • מחבקים את המנוע ביד אחת חזק אל החזה ומרימים אותו ממקומו. הוא לא כבד.
  • מחזיקים בסולם היאכטה ביד הפנויה ויורדים אל הדינגי בשתי הרגליים.
  • כורעים על הברכיים בדינגי ומניחים את המנוע במקומו.
  • מעבירים את חבל האבטוח לדינגי וקושרים אותו שם.

את התוצאה אפשר לראות בתמונה...

המערה מקסימה, עשינו סיבוב קטן עם הדינגי וחזרנו לסירה. התארגנו לצאת ואז זה קרה – הילד שעל העוגן צעק שהוא לא עולה. בדיקת מפסק – הכל בסדר. העוגן פשוט תקוע למטה. הרגשה לא נעימה בכלל, רוח וגלים ועוגן תקוע. כבר חשבנו לנתק אותו ולחזור לבסיס. רגע לפני עשינו נסיון נוסף – עם כל ירידה של החרטום קיצרנו שרשרת וקיוינו שבכח העליה של החרטום הוא ישתחרר. השרשרת הצליפה בכח וחששנו שמשהו ישבר. אחרי עוד שני נסיונות כאלה העוגן פתאום השתחרר. פוסידון היה כנראה במצב רוח טוב באותו בוקר...תודה.

זה היה מספיק ליום אחד (וגם שעת הצהריים כבר חלפה לה). המשכנו על מנוע מול הרוח ישר ל- Sivota להרגע. אפילו לא הרמנו את הדינגי.

לפני המעגן עצרנו בשולי המפרץ והקטנה הכינה פנקייקים לכולם. לפנות ערב נכנסנו לעגינה. ב- Sivota נתקלנו בנוהל שהפך לרגיל – נכנסים אחרי סירה אחרת ומחפשים מישהו שמנופף לך. ניגשים אליו בירכתיים (מטילים עוגן במרחק מתאים לרוח) וזורקים לו חבל. הוא מושך בחבל דרך הטבעת על הרציף ומחזיר לך אותו, ואחר כך מזיז את השולחן שמפריע לך להוריד את ה- gangway. בדרך כלל הוא גם לובש חולצה של המסעדה... התגברנו על אי-הנעימות ואכלנו ארוחת ערב על הסירה. מסעדה בכל ערב זה מוגזם, ואנחנו דווקא אוהבים לבשל.


יום ההפלגה השלישי

יצאנו מיד אחרי שנפתח הסופר הקרוב (לחם טרי). חיפשנו מפרץ לאכול בו ארוחת בוקר, ואחד כזה הזדמן לנו על חופו המזרחי של האי הזעיר Arkhoudi. מאותו יום קראנו לו "מפרץ עדן". מפרץ קטנטן ומוגן לגמרי, בצורת V, שמספיק לעגינת סירה אחת בלבד, ובקצהו חוף קטן. וכן, היה במפה סימון של איזור עגינה.

שם העברנו את הזמן בענינים חשובים (הרמת דגל, שחיה, קפה...) וגם: ביקרנו בחוף, נהגנו בדינגי, דרכנו על קיפודי ים ולא רצינו לעזוב. לבסוף יצאנו דרומה ל- Vathi אשר ב- Ithaki.

בדרכנו לשם הרוח הלכה ועלתה, וכשנכנסנו למיצר הארוך של Vathi כבר הגיעה לסביבות 30 קשר.

המעגן של Vathi ענק (למעשה, יש שם כמה מעגנים), והלכנו לפי הכלל שעבד היטב כבר יומיים – חפש את המלצר. למרות הרוח, העגינה עברה ללא קשיים בגלל גודלו של המעגן, והעובדה שהגענו מוקדם (בסביבות ארבע). עד סוף הטיול הכלל הזה יתברר כחשוב וחזק. אם נקשרים עד ארבע-ארבע וחצי, הכל פנוי וקל. בין ארבע לשש מגיעות רוב הסירות.

עוד דברים שהבאנו איתנו והועילו לנו:

  • שמיכת פיקה קלה שנקשרת בכל אחה"צ בצד השמש ומצלה על איזור הקוקפיט מהשמש האלכסונית החזקה.
  • טאבלט סלולרי שמותקנת עליו תכנת Navionics. בזמני ההפלגה היינו מניחים אותו ליד השעונים ומנווטים באמצעותו.
  • תאורת V12 עם כבל ארוך שהגיע משולחן הניווט עד לקוקפיט. מאד מועיל לארוחת ערב בחוץ.

Vathi היא כבר עיר במונחים של הטיול הזה. זאת אומרת שיש לה יותר מרחוב אחד מאחורי הרציף... יש בה הרבה מסעדות וחנויות, מאפיות וגלידריות, מלונות ותיירים אנגלים. אכלנו במסעדה משפחתית קטנה ומצוינת (לא על הרציף), והלכנו לישון.


יום ההפלגה הרביעי

רוח חזקה על הבוקר. רצינו להגיע ל- Sami או Agia Effimia. בדיעבד היינו צריכים פשוט להשאר.

יצאנו מהמיצר ופנינו דרומה. הילדים כבר מתורגלים על העוגן ועל חבלי הירכתיים ביציאה. שוב מצאנו מפרץ לארוחת בוקר, ואחריה הרוח כבר היתה מערבית חזקה. במקום לפנות מערבה ל- Sami, המשכנו דרומה לכיוון Poros, ולהרפתקה חדשה.

בדרך ל- Poros הרוח המשיכה להתחזק עם משבים מעל ל-30 קשר. הפלגנו על חלוץ ברוח גבית (קשה היה גם לצמצם אותו ברוח הזו) והסירה הגיעה למהירות של מעל 8 קשרים! כולם מתלהבים ורוצים עוד. לקראת המעגן של Poros כבר נאלצנו לגלגל אותו תחת הצלפות חזקות בכדי להכנס.

המעגן התגלה כקטן, רדוד ולא מוגן. גלים נכנסו מסביב לשובר אל תוך המעגן ודחפו לכיוון השרטון שבקצהו. סירה אחת עסקה בנסיונות עגינה ברוח החזקה כשאנחנו וסירה נוספת נכנסנו ונאלצנו להמתין על שטח מצומצם ולהזהר מהשובר, מהשרטון ומהסירות האחרות.

כשהגיע סוף סוף תורנו היה צריך לתמרן לנקודת ההטלה ברוח חזקה. אדם שעמד על חרטום מעבורת קטנה בקצה הרציף, הרחיק אותנו בצעקות שאנחנו מעל העוגן שלו. יאכטונרים אחרים על הרציף כיוונו אותנו בצעקות ונפנופי ידיים. אחרי שני נסיונות נקשרנו לבסוף גם אנחנו וכיבינו מנוע, שעה וחצי(!) מאז שנכנסנו לראשונה.

הילדים התנהגו כולם בסבלנות ובגבורה, כולל זה שישב כל הזמן הזה על החרטום, עולה ויורד בגלים עם השלט של העוגן ביד.

הסירות המשיכו להתנדנד כל הלילה בגלים. הכנו ארוחת ערב בסירה (נקניקיות, ספגטי ברוטב ותפוחי אדמה בתנור, לתדהמת יושבי הסירות האחרות), וצנחנו למיטות.

 

היום החמישי

יום הולדת לנעה!

התחזית היתה לים בעוצמה 6-7 אחה"צ אז החלטנו להשאר ב- Poros למרות שהבוקר היה שקט. גם על זה הצטערנו אחר-כך.

Poros היא בעיקר רציף למעבורת ענקית שמגיעה כמה פעמים ביום ופורקת שרשרת של משאיות ואוטובוסים. אלה חולפים מיד מאחורי הרציף ונעלמים בכביש.

למרות זאת יש בה חוף רחצה נחמד, ועוד כמה מסעדות, חנויות ותיירים.

 

היום השישי

עלינו צפונה על מנוע לאורך האי Kefalonia. קצת לפני המפרץ הגדול של Sami מצאנו מפרץ קטן למחסה, עם סימונים לא ברורים במפה שהתגלו ככפר נופש עם מיטות שיזוף וסירות פדלים. לא היה במפה סימון עגינה, אז לא הטלנו עוגן.

מה עושים? בתוך המפרץ כמעט ולא היתה רוח. הבאנו את הסירה קרוב לחופו הצפוני וכיבינו את המנוע. לקח לה כ- 25 דקות להסחף לצד השני, אז הנענו את המנוע והחזרנו אותה צפונה... כך בילינו, שחינו ואכלנו כשהסירה נסחפת לה באטיות.

אחרי שעת הצהריים יצאנו שוב לים ורצינו להגיע ל- Agia Effimia. פחות משני מייל מהיעד, התחילה שוב לשרוק רוח של 30 קשר ומעלה ישר על האף! לא רצינו להסתבך שוב במעגן קטן ולא מוגן ופנינו ל- Sami.

בכניסה למעגן הרוח נחלשה ושוב נופף לנו מישהו. זה לא היה מלצר הפעם, אלא מישהו שקשור למעגן. הוא כיוון אותנו למקום פנוי (האחרון... אפילו שהשעה היתה 13:30) ועזר לנו להקשר. גם כאן לא היתה שום עלות עגינה, והמים היו בחינם (היינו צריכים לבקש מתאם לברז מסירה שכנה).

הילדים בילו את שאר היום בקפיצה מקצה הרציף למים וטיפוס חזרה במדרגות. מצאנו מקום לאכול גירו ובררנו את התחזית – עדיין רוחות חזקות.

 

היום השביעי והשמיני

נשארים ב- Sami. שטים בדינגי סביב המעגן, וטכנאי מגיע לתקן את משאבת המקלחת.

טיול במונית למערת נטיפים ואגם תת קרקעי. טיול רגלי להר שמעל לעיר, עם שרידי מנזר שנהרס ברעידת האדמה ונוף מרהיב. הרבה גירו.

מחר כבר חייבים לצאת מכאן.

 

היום התשיעי

יצאנו מ- Sami צפונה לכיוון Fiskardo ברוח נעימה. שוב מצאנו מפרץ בדרך והתרגיל חזר על עצמו. עכשיו כבר היה ברור לנו סדר היום הרצוי – יוצאים בבוקר, הפלגה קצרה, מוצאים מפרץ לכמה שעות של מנוחה, אוכל ושעשועי מים, והפלגה קצרה לעיירה הבאה.

ל- Fiskardo הגענו לקראת ארבע ומצאנו מעגן לא גדול, אבל הומה פעילות. סירות נכנסות ויוצאות, חלקן נקשרות לרציפים וחלקן בחבלים ארוכים לקיר הסלע שבכניסה.

שוב מופעל נוהל מלצר. בדיוק סיימה להקשר סירה מושכרת גדולה (Cyclades 50) ואנחנו נכנסים אחריה, לידה. בגלל הרוח שהתחזקה העוגנים מוטלים רחוק, וזרעי הפורענות הבאה כבר נזרעים...

הסירה שנכנסה לפנינו לא מרוצה מעגינתה ויוצאת לנסיון נוסף. הפעם מהצד השני שלנו. את העוגן הם מטילים בזמן, אבל את הריצה לאחור הם בולמים מוקדם מדי והסירה הענקית נופלת מיד על הסירה שלנו. הרבה דחיפות ומשיכות של פנדרים, ובינתיים בסיס הוונטות שלהם נשען על בית העוגן שלנו ומעקם אותו!

לבסוף הם מצליחים לצאת קדימה, רק כדי לגלות שהעוגן שלהם מסובך בעוגן אחר (לא שלנו). גם על הסירה הזו יש משפחה גדולה, ואנחנו צופים איך הבנים הגדולים מנסים להתכופף מהחרטום ולהשחיל חבל בעוגן ה"נספח".

לאחר כמה דקות שהם מתאמצים ללא הצלחה אנחנו מורידים דינגי ויוצאים לעזור. אנחנו מקבלים מהם חבל ועוזרים להם לתלות את העוגן הסורר כדי שיצליחו להתיר את העוגן שלהם. בסוף זה מצליח והם מסתלקים מיד!

חזרנו לסירה, צילמנו את בית העוגן העקום (לא רציני) ושלחנו את הצילום מיד למינאס עם פרטי הסירה הפוגעת.

כעבור רבע שעה בערך הופיעו על הרציף לידנו הילדים מהסירה הגדולה ופתחו באנגלית צחה: "אבא מוסר שהוא מצטער על הנזק ומודה מאד על העזרה. עוד מעט הוא יבוא לדבר איתכם". מסתבר שהם עברו להיקשר מחוץ למעגן.

אנחנו מסיירים ב- Fiskardo שהיא דומה לעיירות המעגן+חנויות+מסעדות שראינו קודם, רק משום מה הכל בה יפה יותר.

הפעם אנחנו אוכלים ארוחת ערב במסעדה של המלצר שקשר אותנו לרציף. השולחן שלנו עומד בהמשך ל- gangway ! האבא מהסירה הגדולה מגיע לתת לנו כרטיס ביקור שלו ולהודות שוב על העזרה.

 

היום העשירי

הבוקר מתחיל במחזה מוזר. לוקח כמה שניות להבין שהירכתיים של הסירה באויר. השפל של הבוקר הוריד את ההגה על האבנים שלמטה והסירה עומדת עליו! אני יורד עם מסיכה לחפור בחצץ ולפנות אבנים. אחר כך משחררים קצת חבלי ירכתיים ואוספים כמה שיותר אנשים לחרטום. כמה נדנודים וקיצור (עדין) של העוגן והסירה חוזרת לצוף.

היעד הבא שלנו קרוב אז אנחנו מתחילים את הבוקר ברחצה בחוף הסמוך וקניית מזכרות.

כשאחנו כבר יוצאים – אנחנו נופלים מיד למלכודת העוגנים. העוגן שלנו מרים לא עוגן אחד נוסף, אלא שניים. אחד מהם גדול למדי. כבוד לכננת העוגן החשמלית! מנסיון אתמול אני מוותר על הנסיונות להתכופף מהחרטום ויורד מיד בדינגי. מלמעלה קושרים את הדינגי לחרטום ומגישים לי חבלים. כעשר דקות של צלילה (העוגן הקטן משתלשל שני מטר מתחת לגדול) ונסיונות קשירה שונים מסתיימים לבסוף בשחרור העוגן שלנו.

עכשיו הסירה קשורה לעוגן אחר בחבל שקשור לחרטום. אני מנסה לשחרר את החבל מהעוגן אבל המשקל פשוט גדול מדי.

שתי מעבורות תיירים קטנות ועוד כמה יאכטות מחכות בינתיים שנפנה את הכניסה. אפילו משטרת המעגן מגיעה, לא כדי לעזור, אלא כדי לבקש שנצא כבר. 'זרוק כבר את החבל הזה!' אומרת לי זוגתי, ואני שולח אותו למטה יחד עם העוגן הסורר. לא נורא.

יוצאים בהפלגה נעימה לכיוון Vasiliki  ומגיעים אחרי שעה וחצי.

העיירה נמצאת בקצה מפרץ גדול ויפהפה, שחציו המערבי מלא גלשני רוח וסירות מפרש מהירות. בכניסה למעגן, העומק יורד כמעט לשני מטר. אנחנו רואים יאכטות בגודל שלנו נכנסות ויוצאות, ומניחים שהעומק בטוח.

נקשרים לקצה הרציף, ליד המגדלור, בעזרת הצוות מהסירה ליד.

הנה עוד כלל – אם אין מלצר, מישהו מהסירה הסמוכה תמיד יורד לקבל חבל. אף פעם לא הצטרכנו להוריד אדם לרציף בכדי להקשר. תמיד גם ירדנו אנחנו לרציף לקבל חבל מסירה שנכנסה אחרינו.

Vasiliki מלאה תיירים אנגלים והמעגן בה קטן. אוכלים גירו ומחשבים מה עוד נספיק לראות ומה לא. יש רק עוד יומיים!

 

היום האחד עשר

יוצאים מ- Vasiliki ומחפשים מפרץ לארוחת בוקר. מוצאים אחד גדול שקט ויפהפה. פה ושם מפוזרות על חופיו וילות קטנות (אבל חדשות) עם דרך היורדת לחוף פרטי קטן. עוגנים, אוכלים, שוחים ומשנרקלים. הילדים נוהגים בדינגי לאורכו ולרוחבו של המפרץ.

ממשיכים ל- Frikes ושוב הרוח עולה.

הפלגה נעימה אך המעגן שוב קטן וטוב שהגענו מוקדם. אנחנו נקשרים ללא בעיות ואחרינו מתחילות לטפטף פנימה כ- 15 סירות של פלוטילה אנגלית. הסירות קטנות ומדריכי הפלוטילה מכוונים אותן ונותנים פקודות בצעקות מהחוף ומהדינגי שלהם. הם גם לוקחים את העוגנים שלהן בדינגי ומטילים אותם בעצמם אחרי שהסירות נקשרו (חרטום לרציף). כשנעשה צפוף הם מסדרים מהן שורה שניה ושלישית בחלק הרחוק של המעגן, שם עוגנים עם דופן לרציף.

עוד לא שככה ההמולה הזו ומעבורת תיירים מגיעה ושופכת כ- 300 איש לכפר הקטן.

שכחנו לציין, אבל חודש יולי התחיל שלשום, ובבת אחת התמלא הים בסירות והחופים בתיירים. אחרי שעה המעבורת צופרת והם ממהרים לעזוב.

אנחנו מטפסים לחורבות טחנת רוח ישנה, הנוף נהדר. למטה האנגלים עדיין טורחים לקשור את הפלוטילה שלהם.

לפנות ערב בסירה קורה דבר מוזר. אנחנו יושבים בפנים כשהסירה מתחילה לקפוץ קדימה ואחורה כאילו איזה ענק בועט בה. ה- gangway נחבט ברציף. אני קופץ החוצה, מניע את המנוע ורץ לקצר עוגן. הסירה מטלטלת עד כדי סנטימטרים ספורים מהבטון! מהחרטום אני רואה שגלים קצובים לא גדולים נכנסים למעגן ומטלטלים את כל הסירות. כנראה שספינה גדולה עברה בפתח המפרץ וכולם קופצים עכשיו על הגלים שהיא השאירה. שוב נחלצנו בשלום. אחרי כן נשמעות מכות פטיש. שתי סירות של הפלוטילה נחבטו בחרטומן ברציף ועיקמו את הריילינג ותושבת העוגן.

 

היום השנים-עשר

יוצאים מ- Frikes ל- Vathi אשר ב- Meganisi. הרוח נעימה ושוב מוצאים מפרץ קרוב לחנות בו.

בשעות אחה"צ המוקדמות נכנסים למפרץ הגדול של Vathi. גם בו יש כמה מעגנים ואנחנו ממשיכים לרציף שנראה פנוי בתוך העיר.

חם מאד, בפעם הראשונה מאז היום הראשון. יש חשמל והוא עולה שלושה יורו. הלילה לא נכבה את המקרר. אפילו נדליק את הדוד ולכולם יהיו מים חמים במקלחת. לסירה שבאה אחרינו אין כבל מתאים אז הם מעבירים לנו כבל מאריך ביתי, ואנחנו מחברים אותו לשקע 220V שבאחד התאים אצלנו. הם גם מציעים לנו יורו וחצי על הטובה הזו...

Vathi נחמדה כשיורדת השמש והחום המעיק מסתלק. אוכלים גירו וחושבים על הסוף.

 

היום השלושה עשר

יוצאים מ- Vathi ימינה. יש שרשרת מפרצים באזור ובכולן עוגנות כבר סירות! לבסוף מוצאים מפרץ קטן פנוי ועוגנים במרכזו. אולי זה ירחיק סירות אחרות? המפרץ צלול עד שקיפות ויפה להפליא. יש בו דגים לרוב וריף אלמוגים קטן לאורך גדתו המערבית.

אוכלים, קופצים למים ונחים, אך מנועית עם משפחה מגיעה ועוגנת לא רחוק. לא נורא. לא עוברות עשר דקות ויאכטה נוספת נדחקת פנימה ועוגנת ממש על ידנו ! 

אנחנו מרימים עוגן ומסתלקים. הכיוון – צפונה, לתעלת Lefkada. יש כמה שעות להעביר בים, אבל אין רוח בכלל והמים חלקים כשמן. עכשיו הגיע הזמן למה שהלדים מבקשים כבר מהיום הראשון: להגרר בחבל מאחורי הסירה...

דווקא כשנכנסים לתעלה מתקדרים השמים ורוח צוננת נושבת (ישר ממול, ברור). התעלה עמוסה סירות והתנועה בה איטית מאד. בתחנת הדלק של המרינה מחכים כבר מינאס והעוזר שלו, ועוזרים לנו להקשר. מסתבר שכל הדלק שצרכנו בשבועיים האלה מסתכם בשבעים יורו. אנחנו מביאים את הסירה למקומה (ברוורס). ונקשרים. אף אחד לא רוצה שזה יגמר.

אנחנו מספרים למינאס הכל, כולל החבל שאבד לנו ב- Frikes, והכוס שנשברה מתישהוא. 'No Problem', הוא אומר. זמן סיום.

 

סוף דבר

למחרת נשארו בדיקות ומנהלות אחרונות, ויום שלם להעביר עד טיסת הלילה באתונה.

אנחנו מבקרים במנזר יפהפה המשקיף על העיר מלמעלה, ויוצאים לדרך. הפעם לא ממהרים.

במקום לעבור על הגשר התלוי של Patra  במחיר 15 יורו, אנחנו עולים עם המכונית למעבורת שמתחתיו (6.5 יורו). יותר מאוחר עוצרים במסעדה בפתח המזרחי של תעלת קורינתוס ורואים את הגשר הקטן שוקע למים(!) בשביל לאפשר ליאכטה לעבור.

בדיעבד שבועיים היו מעט מדי. לא הגענו לכל המקומות שרצינו, אבל התמכרנו לגמרי לחיים על סירה, למים הצלולים, ולהרגשה שאין לאן למהר.

הילדים עשו דברים שלא דימיינו שיעשו, ולמדו בשבועיים מה שלא ילמדו בבית בשנה.

אנחנו רוצים לחזור ליוון.